במשפט הישראלי, כמו גם בשיטות משפט רבות אחרות, פועל מוסד של בוררות במקביל למערכות המשפט הרגילות[1]. הבוררות היא שיטה חלופית ליישוב סכסוכים, כשהצדדים המסוכסכים מוסרים את הסכסוך להכרעתו של אדם או מוסד פרטי לפי בחירתם במקום להביאו לפני בתי המשפט של המדינה[2]. הבוררות אינה נעשית בכפייה. היא נערכת רק אם שני הצדדים מעדיפים ליישב את העניין בדרך זו[3], וכל זמן שאין הצדדים מסכימים אחרת, הבורר אינו קשור בדין המהותי, בדיני הראיות או בסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט, והוא יכול לפסוק את הדין לפי שיקול דעתו[4].
לבוררות יתרונות רבים: הליך משפטי רגיל גורם בדרך כלל לסכסוך קשה בין הצדדים המתדיינים, בעוד שבבוררות ניתן לשמור על יחסים תקינים ביניהם; הליכי הבוררות בדרך כלל מהירים יותר מהליכים מקבילים בבתי המשפט המוסדיים; הבוררות חסויה, בעוד הליכים בבתי המשפט הם פומביים על פי רוב.
המושג "בוררות" יסודו במקורות המשפט העברי, אלא שבהם הבורר הוא בעל הדין הבוחר (בורר) את הדיינים שידונו בעניינו, והדיינים נקראים בו ברורים [=מי שביררו אותם]. וזה לשון המשנה בעניין זה[5]:
זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהן [שני בעלי הדין] בוררין להן עוד אחד. דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: שני דיינין בוררין להן עוד אחד.
מוסד "זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד", המוכר כ"זבל"א", שהמשנה מדברת עליו יש לו אפוא אחד ממאפייני הבוררות, והוא יכולתם של הצדדים המסוכסכים לקבוע בעצמם מי יהיו השופטים בבוררות. משנה זו אינה מדברת על אפשרות לסטות מן הדין המהותי, והבוררים חייבים בעיקרון לפסוק את הדין רק לפי דין תורה[6].
מוסד הזבל"א דומה אפוא לבחירת בורר על פי חוק הבוררות, אלא שבשונה מן החוק, הקובע שהבוררות תיעשה בעיקרון לפני בורר יחיד[7], בוררות הזבל"א נעשית בפני שלושה בוררים, כשכל צד בוחר בורר אחד, ושניהם או שני הבוררים[8] בוחרים את הבורר השלישי.
התלמוד דן בהיגיון העומד ביסוד שיטת הבוררות שבה כל צד בוחר את אחד הדיינים. התלמוד שואל: מדוע לא עדיפה שיטה שבה שני הצדדים מסכימים יחד על זהות שלושת הבוררים, כדי שיהיו כל הבוררים אובייקטיביים לחלוטין. התלמוד אומר שהטעם לדבר הוא: "מתוך שזה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד ושניהן בוררין להן עוד אחד – יצא הדין לאמיתו"[9].
שלושה הסברים הציעו הפוסקים לדברי התלמוד. להלן נעסוק בהסברים הללו.
שיטת רש"י – קבלת הדין
רש"י סבור שבוררות זבל"א באה להביא לכך שפסק הדין יהיה מקובל על שני הצדדים. וזה לשונו:
יצא דין אמת לאמיתו – דצייתי בעלי דינין, דסבר החייב 'הרי אני בעצמי ביררתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי, היה מהפך', והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן, מפני ששניהם ביררום.
רש"י עומד על העובדה שדיון משפטי רגיל אמנם מכריע בשאלה המשפטית, אך פעמים רבות הוא מעצים את הסכסוך שבין הצדדים. על פי רוב, הצד היוצא חייב בדינו אינו מקבל עליו את הדין ברצון, והקרע בין הצדדים נותר בעינו. הניסיון מלמד שאם השופט קשוב לטענות בעלי הדין ומתייחס לדבריהם בכבוד, הצדדים נוטים להשלים עם פסיקתו. לדעת רש"י, אם הצדדים לדיון בוחרים כל אחד דיין מטעמו, הם סמוכים ובטוחים שקיבלו את יומם בבית המשפט. כך הם עשויים להשלים עם פסיקת בית המשפט, והסכסוך בין הצדדים עשוי לבוא על סיומו[10].
שיטת הרא"ש – בירור האמת
הרא"ש (גרמניה-ספרד, המאות הי"ג-הי"ד) דן בשיטת רש"י, ואומר שדבריו הובנו שלא כהלכה על ידי בוררים שמצאו לנכון להצדיק אוטומטית את הצד שבחר בהם, גם כששורת הדין חייבה אותם לפסוק נגדו[11]. וזה לשונו:
מפני שיש חסרי דעת טועין בדברי רש"י ולמדין ממנו שהדיין יש לו להפך בזכות אותו שבירר ועומד במקומו לחפות בדברים אשר לא כדין, ונהגו כמה אנשים לברור להם בעל תחבולות, ונתלין בדברי רש"י, שמשמע שיש לו להפך בזכותו. וחלילה וחס, לא דקדקו בדבריו, שכתב דסברי 'הרי אני ביררתי'. כי הוא סובר כך שיהפך בזכותו יותר מבזכות האחר, ומתוך זה ציית לדיניהן. אבל הדיין עצמו, חלילה לו למצוא סברא לזכותו, אם לא שיראה לו דין גמור. אבל אם היה יכול להטעות את חבירו לקבל סברתו, אף על פי שהוא מסופק בה, הרי זה בכלל מטה משפט.
הרא"ש רואה בבוררים המתמנים על ידי הצדדים דיינים לכל דבר, ואסור להם לנטות מן האמת ולהטות משפט לטובת הצד שבחר בהם, ומבקר בחריפות בוררים שאינם נוהגים כן. אמנם הוא מסכים שבורר המתמנה על ידי אחד הצדדים נוטה להיכנס בעובי הקורה יותר מבורר אובייקטיבי לחלוטין. לדעתו, הרציונל העומד ביסוד שיטת זבל"א הוא, שבורר שנבחר על ידי צד מסוים מצליח להגיע להבנה ברורה יותר של עמדת מי שבחר אותו, וכיוון שגם הבורר השני מגיע להבנה ברורה של עמדת הצד שכנגד, העניין כולו מתברר על ידי שלושת השופטים היטב. נוסף לזה, שני בוררים הנוטים להעדיף כל אחד צד אחד לדיון עתידים לקיים ביניהם ויכוח עֵר היכול לעזור לשופטים בליבון כל צדדי הספק ולהגיע לחקר האמת. וזה לשונו:
מתוך שזה ביררו מבין דבריו לאשורו. ואם יש לו שום צד זכות, נושא ונותן עם חברו, וכן עושה הדיין האחר לשני. נמצא לא נשאר זכות נסתר ונעלם לשניהם. והשלישי שומע משא ומתן של שניהם ומכריע ביניהם, ויוצא הדין לאמתו[12].
הרא"ש סבור שהעובדה שהבורר נבחר על ידי צד אחד לדיון, אינה צריכה למנוע ממנו מלפסוק דין אמת, גם אם תהיה הכרעתו לרעת מי שבחר בו. אלא שנראה שתפיסה זו אינה ישימה הלכה למעשה. ברור לגמרי שכל צד מצפה שהבורר שבחר יפסוק לטובתו, ותחת לחץ זה, עשויים הבוררים להתקשות לפסוק לרעת מי שבחר בהם.
נראה גם שביקורתו של הרא"ש אינה מופנית כלפי הגורמים הנכונים. הגורם המשפיע על התנהלות הבוררים הוא שני הצדדים הבוחרים את זהות הבוררים שלהם. מי שיקבל את תוכחתו של הרא"ש ויסרב לפסוק אוטומטית לטובת מי שבחר בו, לא יתבקש מלכתחילה לשמש כבורר. ברור לחלוטין שהצדדים לדיון ינסו לסכם מראש עם הבורר שנבחר מטעמם שתהיה פסיקתו לטובתם. אם הבורר המיועד ינהג כדין ויסרב להתחייב על כך מראש, הוא לא יתמנה כבורר, והצד שפנה אליו יפנה לאדם אחר פחות הגון.
ואכן, דבריו של הרא"ש לא נשאו פרי, ובדורות מאוחרים יותר חוזרים הפוסקים ומתרעמים על מנהגם של הבוררים לפסוק תמיד לטובת הצד שבחר בהם. כך למשל, רבי מאיר איזנשטט (מהר"ם א"ש, פולין, המאות הי"ז-הי"ח) מדבר על בוררים שלא זו בלבד שהם פוסקים תמיד לטובת הצד שבחר בהם, אלא אף נוטלים ממנו שכר כדי לשבת בבוררות[13]:
באשר שראיתי שערוריא בדורינו בדין זבל"א וזבל"א, שכל אחד מהצדדים מסדר טענותיו תחילה עם הדיין שבורר לו. ולא זו אף זו, שמבטיח לו סך ידוע, ומרבה בשכרו, ומתנה עמו באם שיזכה לו על פי דת ודין תורתינו, יטול שכר הרבה. ועל ידי כך נלקה מדת הדין, ונכבה אור התורה, ומתחלל שם שמים בעוונותינו הרבים[14].
הרב איזנשטט פונה לצדדים עצמם ודורש מהם למנות לעצמם בוררים שינהגו כדין, ואוסר עליהם להרצות דברים לפני הבוררים לפני הדיון:
אם כן, אם היה ריב בין אנשים, ומנהיגי העיר רואים לפי הענין שצריכים לדון בזבל"א, יקצבו המנהיגי העיר שכר להבוררים ולהשליש, ויגזרו בחרם על הנותן ועל המקבל שלא יתן ושלא יקבל שום מתנה חוץ ממה שקצבו הקהל. ועיקר הדין, אם מתרצים לדון בזבל"א, כל אחד בורר דיין הכשר לו ולצד שכנגדו, ולא יסדר טענותיו תחילה, אלא כשישבו שלשתן, יטענו שניהם. ואם רואה בורר איזה זכות או ספק לו בדין, יוכל להחמיץ [=לעכב לצורך עיון] הדין כדי להוציא הדין לאמתו, ואז הוא דיין צדק על פי דת ודין תורתינו. וגם לא יבררו האוהב והשונא אלא ברצון שני הצדדים. וכל זה נראה על פי הלכה ודת דין תורה.
אלא שפנייה זו אל הצדדים, חזקה שתיפול על אוזניים ערלות, שכן ברור שכל צד יעשה ככל יכולתו כדי לזכות בדין. זאת ועוד. אף אם יימצא מי שיהיה מוכן לשקול מינוי בורר שיהיה אובייקטיבי, הוא יימנע מלעשות כן, משום שהוא נמצא מאחרי "מסך בערות" שאינו מאפשר לו לדעת אם כך יעשה גם הצד שכנגדו. צד לדיון השוקל מינוי בורר אובייקטיבי נוטל סיכון שהצד שכנגדו יבחר דווקא מישהו שיפסוק אוטומטית לטובתו, ולכן גם הוא יימנע מלנהוג כך.
למעלה ממאה שנים לאחר מכן, ר' יחיאל מיכל אפשטיין (רוסיה, המאה הי"ט), בעל "ערוך השולחן", כבר אינו יוצא נגד הבוררים הפוסקים אוטומטית בעד הצד שבחר בהם, והוא מצדיק נוהג זה בטענה שכך נוהגים כולם והצדדים היריבים מסכימים על כך[15]:
מה שכתבנו שכל דיין מהפך בזכות מי שבררו, אין הכוונה שיהפך בזכותו בשקר או בערמה ותחבולה, חס וחלילה, אלא הכוונה שיהפך בזכותו מה שאפשר על פי הדין באמת וצדק. אף על פי שהבוררים יש להם כל דיני דיינים, ואם כן אסור לכל בעל דין להציע טענותיו לפני בורר שלו בלא בעל דין חבירו, מכל מקום כבר נהגו שכל אחד מציע טענותיו לפני הבורר שלו. וכיון ששני הצדדים עושים כן והמנהג כן הוא, הוה כאלו קבלו עליהם שני הצדדים על אופן זה. ואין בזה איסור[16].
בעל "ערוך השולחן" אף אינו אוסר על הבוררים לקבל שכר מן הצדדים שבחרו בהם, ובלבד שהשכר לא יותנה בתוצאות המשפט, וישולם גם אם הבורר מכריע נגד מי שבחר בו:
אך הבורר צריך ליזהר שבעל דינו שבררו והבטיח לו שכר טרחתו יתננה לו בין אם יזכה בדין בין שלא יזכה. דאם לא כן, אסור לו לישב בדין, דהוה נוגע בדבר, ולבו יטנו אף בשקר, כדי שיקח מהצד שלו מה שהבטיחו.
נראה לנו שהעובדה ששכר הבורר אינו מותנה בהצלחתו אין בה כדי להביא לכך שהבורר לא יהיה בעל עניין בתיק. בימינו, רוב עורכי הדין גובים שכר טרחה שאינו מותנה בהכרעת הדיון בתיק לטובת לקוחם, ואף על פי כן ברור לגמרי שיש להם עניין רב לזכות בתיק עבור הלקוח שלהם.
עולה שההטיה של כל בורר לטובת הצד שבחר בו היא הטיה מובנית בשיטת זבל"א, ושום דבר מוסר לא יוכל לשנות אותה. נראה אפוא שיש לבקש הסבר אחר לשיטת זבל"א, ולפיו מנהג הבוררים זה מאות בשנים לפסוק לטובת מי שבחר בהם מנהג ראוי הוא לכתחילה.
שיטת הרמ"ה – ייצוג משפטי
מקובל לומר שייצוג בעלי דין על ידי עורכי דין הוא בעייתי לפי המשפט העברי, הן משום שמינוי מורשה עשוי למנוע מבית הדין להגיע לחקר האמת, במיוחד לאור העובדה שעל פי הדין, על בית הדין לשמוע את טענות הצדדים מפיהם, הן משום שייצוג כזה אינו מתיישב עם עקרונות דיני השליחות והוא אפשרי, אם בכלל, רק ב"הרשאה" מיוחדת שתקנו חכמים[17]. מדבריהם של כמה מן הפוסקים עולה שתפיסה זו אין לה מקום בבוררות זבל"א, מפני ששני הבוררים הנבחרים משמשים למעשה כעורכי דינם של הצדדים. כך למשל אומר רבי מאיר הלוי אבולעפיה (ספרד, המאות הי"ב-הי"ג), בעל יד רמ"ה. וזה לשונו[18]:
כדי שיהא זה מהפך בזכותו של בעל דין שביררו זה, והלה מהפך בזכותו של שני שביררו, והשלישי שנתרצו בו שניהם אין דעתו נוטה לאחד מהם יתר מחבירו, אלא מכריע את דבריהם לאמת[19].
שלא כמו הרא"ש, הרמ"ה אינו מצפה מן הבוררים שבחרו הצדדים לנהוג באובייקטיביות, ואינו אוסר על בורר לנסות לשכנע את הבורר הניטראלי בטענות שהוא עצמו מסופק בהן. בניגוד לרא"ש, לרמ"ה ברור שהבוררים שנבחרו על ידי הצדדים יפסקו לטובת הצד שבחר בהם, והכרעת הדין תיעשה על ידי הבורר השלישי האובייקטיבי, שיכריע למעשה כדן יחיד.
ולמה משמשים הבוררים שנבחרו על ידי הצדדים? נראה שלדעת הרמ"ה, הם למעשה עורכי הדין של הצדדים. תפקידם של הבוררים הנבחרים להציג את טענותיו של הצד שבחר בהם לפני הבורר השלישי ולנסות לשכנע אותו בצדקת דבריו של בעל דינם. מינוי המורשים כבוררים פותר את הבעיות הקיימות בייצוג על ידי עורכי דין בערכאות הרגילות. כשעורכי הדין משמשים כבוררים היושבים במותב בית דין של בוררות, בית הדין שומע את טענות הצדדים מפיהם עצמם, והבוררים שנבחרו על ידי הצדדים רק מטעימים את דבריהם לבורר האובייקטיבי. בסיטואציה מעין זו עורכי הדין אינם זקוקים ל"הרשאה" מיוחדת מטעם מי שבחר בהם, מפני שהם נושאים ונותנים בעניין מכוח היותם בוררים.
אולם דומה שהיתרון הגדול של שיטה זו יסודו בעובדה שעורך הדין היושב כדיין יימנע מלהפריע לבית הדין לרדת לחקר האמת. אכן, לא פעם, רצונו של עורך הדין לנצח במשפט עשוי להביא אותו להפריע לבית המשפט לעשות משפט אם עשיית המשפט עלולה לפגוע בטובת לקוחו. כדי להתגבר על ליקוי זה, המשפט האנגלי רואה בעורך הדין Officer of the Court ("נאמן בית המשפט"). עורך הדין נתפס כמי שתפקידו לסייע לבית המשפט לברר את המחלוקת בין הצדדים לדיון ולחשוף את האמת, ולכן אסור לו להפריע לבית המשפט לעשות זאת, גם אם הדבר פוגע באינטרס של לקוחו. בהתאם לתפיסה זו, קובע סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ש"במילוי תפקידיו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט".
אולם עינינו רואות עד כמה קשה ליישם הוראה זו. כמעט תמיד עורך הדין יעדיף את טובת הלקוח, כי בו תלויה פרנסתו, על פני עזרה לבית המשפט לעשות משפט. וכשטובת הלקוח דורשת להסתיר את האמת, רוב עורכי הדין יתקשו מאוד לפעול בניגוד לעניינם של לקוחם ולסייע בידי בית המשפט לגלות את האמת.
בוררות זבל"א מקהה בעיה זו. העובדה שעורכי הדין יושבים זה עם זה במותב בית דין מונעת מהם להפריע לבית הדין במלאכת עשיית המשפט ולהטות את הדין לטובת מי שבחר בהם. עורך דין המשמש כדיין מחויב הרבה יותר לבית הדין ולעשיית משפט מעורך דין שתפקידו רק לייצג את לקוחו. זאת ועוד. עורכי דין היושבים במותב בית הדין יכולים לייצג את הלקוח שלהם רק בשאלות המשפטיות העולות בבית הדין, אבל הצגת העובדות נעשית על ידי הצדדים עצמם, ועורך הדין אינו מסוגל להציג גרסה מסולפת של העובדות. אף יקשה עליו להנחות את לקוחו להציג בבית הדין גרסה שאינה תואמת לאמת העובדתית, מפני שהוא עתיד לקיים דיונים משותפים עם עורך הדין שכנגד ועם הבורר המשותף, והם עשויים להציג לו שאלות קשות בקשר לגרסת הצד שבחר בו, ועליו יהיה לענות עליהן בכנות.
סיכום
מקורות המשפט העברי מציעים דרך לפתרון סכסוכים בלא התדיינות בפני בתי המשפט הממוסדים, ולפיה כל צד לסכסוך בוחר לו בורר אחד, ושני הבוררים בוחרים יחד בורר שלישי. חלק מן הראשונים מבהירים שהבורר אינו רשאי לייצג את האינטרסים של שולחו, ולדעתם יתרונותיה של שיטה זו בהגברת אמון הצדדים בפסק הדין או בסיוע לבירור האמת. שונה מאוד היא שיטתו של הרמ"ה, ולפיה כל בורר מייצג את בעל הדין שבחר בו, וכך ניתן ליהנות הן מן התועלת שבייצוג משפטי הולם שאינו מטה דין, הן מן התועלת בקיום בית דין מאוזן.
|
אולם יש לציין ששיטה זו לבחירת הרכב הבוררים, העולה מן המקורות, כמעט שאינה קיימת הלכה למעשה גם בבתי הדין הדנים על פי דין תורה. על פי רוב, בעלי דין אינם בוחרים את הדיינים שידונו בעניינם, ומסתפקים בשטר בוררות המאפשר לבית הדין לסטות בעת הצורך מדין תורה.
* הרב עו"ד דוד ניסני עוסק בעריכת דין ובמחקר השוואתי בין החוק הישראלי לבין המשפט העברי
[1] ראה חוק הבוררות, התשכ"ח-1968.
[2] וראה סעיף 3 לחוק, המגביל את האפשרויות לפתרון סכסוך בדרך בוררות: "אין תוקף להסכם בוררות בענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים". סעיף זה רלבנטי בהרבה סכסוכי עבודה שבהם החוק קוגנטי.
[3] ראה סעיף 1 לחוק הבוררות. וכן הוא גם במשפט העברי. ראה מ' בריס, "בית הדין לממונות – בין סמכות לבוררות", פרשת השבוע, דברים, תשס"ד, גיליון מס' 173. וראה שם גם דיונו בשאלה אם הוא הדין גם בהיעדר מערכת משפט ממוסדת או שאז ניתן לכפות על הליך הבוררות.
[4] ראה חוק הבוררות, סעיף יד לתוספת הראשונה.
[5] משנה, סנהדרין ג, א.
[6] ראה שולחן ערוך, חו"מ, סימן יג, סעיף ו. לאור זאת, כל צד רשאי לדרוש שייבחרו דווקא בוררים היודעים את הדין. ראה ש"ך, שם, ס"ק ד.
יחד עם זאת הצדדים רשאים להסכים ולבחור דיינים שאינם בקיאים בדין (ראה משנה, סנהדרין ג, ב), וכן רשאים הם לייפות את כוחם של הדיינים לסטות מדין תורה. ואכן, בדורות מאוחרים יותר נהגו הצדדים לחתום על שטר בוררות המאפשר לבוררים לסטות מדין תורה ולפסוק את הדין על פי שיקול דעתם. זהו למעשה מוסד הבוררות הנוהג בימינו. לנוסח שטרי בוררות מעין אלה, ראה: ספר השטרות לרבי יהודה הברצלוני, שטר ח; ספר העיטור, אות ב, בירורין, בסופו; נחלת שבעה, חלק השטרות, סימן כד; א' גולאק, אוצר השטרות, ירושלים תרפ"ו, עמ' 282. וכך הוא בשטרי בוררות בימינו. ראה לדוגמה שטר הבוררות של רשת בתי הדין ארץ חמדה-גזית, http://tinyurl.com/borerut-eretz-hemda.
[7] אלא אם הסכימו הצדדים על מספר גדול יותר של בוררים. ראה סעיף א לתוספת הראשונה לחוק הבוררות.
[8] לעניין בוררות מדין המשנה, שבה הבוררים פוסקים לפי דין תורה, הרמב"ם (הלכות סנהדרין, פרק ז, הלכה א) ושולחן ערוך (חו"מ, סימן יג, סעיף א) פוסקים כשיטת חכמים, ולפיה הבוררים עצמם ממנים את הבורר השלישי. לפי נוסחי השטרות המובאים לעיל, הערה 6, כך הדין גם בבוררות שבה הבוררים יכולים לסטות מדין התורה. אך ראה ערוך השולחן, חו"מ, סימן יג, סעיף א: "ועכשיו המנהג גם בדין תורה [וקל וחומר כשהבוררים אינם פוסקים לפי דין תורה], ששני בעלי הדין בוררים להם דיין שלישי".
[9] סנהדרין כג ע"א.
[10] חשוב להדגיש, שבימים עברו רוב הסכסוכים המשפטיים התנהלו בין שני צדדים שהכירו זה את זה היכרות אישית והיו עתידים להיות בקשר גם אחר בירור הסכסוך. במצב זה, יש חשיבות רבה להתחייבות שני הצדדים לקבל עליהם את הדין, כך שלאחר המשפט לא ישררו ביניהם יחסי איבה. גם כיום, במקומות שיש היכרות אישית בין צדדים לסכסוך, כגון ביישובים קטנים, נהוג לפנות לבוררות מוסכמת במקום פנייה לבתי המשפט המוסדיים.
[11] רא"ש, סנהדרין, פרק ג, סימן ב.
[12] נראה שזו גם כוונת חידושי הר"ן, סנהדרין כג ע"א, ד"ה ואס"ד הכותב: "אפשר לומר שהדברים כמשמעם, שזה שבירר התובע יהפך כל זכותו בכל מה שאפשר, וזה שבירר הנתבע יהפך כל זכות שיכול לנתבע, וילחמו ביניהם, וכל אחד ואחד יודה לחבירו האמת, כי חלילה להם לכסות זכות חבירו, אם נראה אמת לפי דעתו. ואחר זה הויכוח האמיתי, שכל אחד יודה האמת לחבירו, יצא הדין לאמתו, ושאם האחד יתקע עצמו בסברתו, יבא השלישי ויכריע ביניהם".
[13] שו"ת פנים מאירות, חלק ב, סימן קנט.
[14] וראה גם עדותו של לבוש, חושן משפט, סימן ז, סעיף ט, בעניין: "כל המתברר מאחד, אף על גב שאין לעשות כן מדינא… מכל מקום דרכו הוא לתת לבו יותר לדברי מי שבירר אותו ולהפך בזכותו יותר ולהבין דבריו להטעימו לדיין חבירו, והשלישי יכריע ביניהם לאמתת הדין".
[15] ערוך השולחן, חו"מ, סימן יג, סעיפים ג-ד.
[16] ומעין זה שו"ת שבות יעקב, חלק ב, סימן קמג.
[17] וכבר הרחיבו על כך את הדיבור מחברים רבים, ראה למשל: נ' רקובר, השליחות וההרשאה במשפט העברי, ירושלים תשל"ב, עמ' 353-308; ש"י כהן, "מעמד עורכי הדין בהלכה", תורה שבעל פה כב (תשמ"א), עמ' סד-פ; ב' ליפקין, עריכת דין במשפט התורה, שם, עמ' קז-קמב; נ' ליפשיץ, עורך הדין – מעמדו ותפקידו לפי התלמוד, יד רא"ם, לזכר א"מ ליפשיץ, ירושלים תשל"ה, עמ' 235-224; צ"י בן-יעקב, "מורשה והרשאה", תחומין טז (תשנ"ו), עמ' 363-349; י"מ לאו, "ייצוג בעלי דין בפני בית הדין", תחומין כ (תש"ס), עמ' 21; א' שוחטמן, "מעמדו של עורך הדין במשנת הרמב"ם, תחומין כ (תש"ס), עמ' 38; מ' ויגודה, חוק לישראל, שליחות, עמ' 52-49 (בדפוס).
[18] יד רמ"ה, סנהדרין כג ע"א, ד"ה ומפרקינן.
[19] וראה גם: אור זרוע, חלק ד, פסקי סנהדרין, סימן ז ("אותו שבירר ראובן יהפוך בזכות ראובן, ואותו שבירר שמעון יהפוך בזכות שמעון, ואותו שביררו שניהם יכריע"); פסקי הרי"ד, סנהדרין כג ע"א, ד"ה מאי שנא ("שכל אחד ידקדק בעבור אותו שבחרו, וידקדק בדינו שלא יטעה"); שו"ת מהרי"ק, סימן טז ("אפילו שזה בורר אוהבו גם האחר יברור אוהבו, ויתברר הדין על פי הדיין השלישי השוה לשניהם… שעיקר הדין בשלישי שמכריע ביניהם"). וראה גם ירושלמי, סנהדרין, פרק ג, הלכה א: "מתוך שביררו, מרדף זכותו". וכתב בעל שירי קרבן שם: "משמע מכאן שחובה הוא על הבורר לחפש בזכות בעל דין שביררו, כיון שעל מנת כן ביררו".
